היום חגגנו לבת הבכורה שלנו יומולדת, ילדה עם מבנה נשמתי מאוד דומה לשלי. כשהמשותף לנו בקצרה בימי הולדת במיוחד הוא סוג של נרגנות-יתר. מעין תחושה של "כלום לא מספיק ביומולדת הזה…" ותלונות על למה זה לא יותר. השוני הוא שאצלה באופן יחסי מכילים את התחושות כשאצלי החוויות האלה לא קיבלו מענה כילד ובאופן טבעי נסחבו עם השנים.
אז הסופש היה יום קצת כזה שבו שום דבר שעושים הוא לא מספיק טוב, ומאוד צריך להתאמץ ושןם דבר לא טוב והכל גרוע, עד כמעט נטייה לומר "לא רוצה לא צריך…" אבל דווקא בגלל ההכרות של ההורה (במקרה זה אני) עם החלק הנרגן-קיומי יכולתי להבין מאיפה זה בא ולהגיב לזה דווקא בהכלת יתר של הבנה וקבלה ואפשור… עד שזה עבר. ולקח זמן לזה לעבור.
למה זה כל כך מעניין? לכל ילד הרי יש אתגרים וקשיים. הסיבה היא שזה בעצם עלינו ההורים שמצליחים לעבור תהליך על דמות הילד הפנימי שלנו דרך ההתייחסות לילדינו וכך לעבור תהליך של "ריפוי פצעי ילדות".
כמעט לכל מי שהורה ברור שהילדים משקפים לנו משהו שלא פתור בנו. למה? כי אנחנו ההורים בעצמנו ילדים פצועים. רובנו ספגנו בילדותינו אמירות נוראיות מההורים שלנו כמו – "לא יצא ממך כלום…", "אם תמשיכי לאכול כך, אף אחד לא יסתכל עלייך…", "מי ירצה להיות עם מישהי כמוך…", "אתה מתנהג נורא וחושב רק על עצמך כשאף אחד אחר לא מעניין אותך…." אז איך זה אפשרי להיות הורה טוב כשדמות הילד הפנימי שלנו כל כך פגועה? ואיך מרפאים את הפצעים? איך מפסיקים את ההזדהות עם האמירות האלה כדי להרפא?
בספר המדריכים מתייחסים לנושא:
רוב ההורים הם בעצמם הוויות רוחניות הנמצאות בתוך שיעור ובתוך תהליך למידה, כשלמעשה שלב ההולדה וגידול צאצאים מאפשר להם להפחית את העיסוק בפצעים של עצמם, ולהתחיל להתעסק בפצעים, בצרכים וברצונות של הילדים שלהם.
במצב התקין והבריא, רוב ההורים ירצו שלילדים שלהם יהיה טוב, ואז תהיה להם נטייה להתייחס לילדים בצורה אוהבת, על פי הבנתם והכלים העומדים לרשותם. כך הילדים נותנים להורים הזדמנות אדירה לעשות קפיצה התפתחותית ולייצר ריפוי מאוד עמוק.
איך הדבר קורה, אתה שואל. כאשר ההורה אוהב את הילד שלו, הוא מרפא את פצעי הילד הפנימי הקיימים בו. גם אם הפצעים האלה ממשיכים לכאוב לו, הוא יזהה את הכאב וישתדל לא לעשות לילדים שלו את מה שעשו לו, אפילו עד כדי התנהגות הפוכה ומפצה. התנהגות שמאוד מאפיינת הורים על פני האדמה.
ישנם גם מצבים של העברה בין דורית של פצעים, של אלימות במשפחה, של השפלות וכן הלאה. ועדיין, כשהורה רואה את הילד שלו כאוב, בדרך כלל זה יגרום לו לעצור לרגע ולנסות להבין למה הוא פגע בו. הרצון העמוק של רוב ההורים הוא לא לפגוע בילדים שלהם, וכתוצאה מכך הם יפנו בחזרה אל עצמם, ויחפשו ויזהו את פצעי הילדות שלהם, תוך שהם מנסים למצוא להם מזור. לכן, פעמים רבות ההורות היא העצמה של תהליך הריפוי.
אתה שואל איך לרפא את הפצעים? ובכן, מדובר במסע. קודם כל לראות ולהבין מהו הפצע, ואיך הוא נגרם, וזה כשלעצמו ימתן או אף יעצור את ההעברה הבין דורית. אם קראו לי אפס, או אמרו לי שאני דפוקה, זה משהו שמאוד מכאיב לי עד היום, אבל עכשיו אני אימא ואני מבינה שזה לא משהו שהורה אמור להגיד לילד שלו ולכן אני לא אומר את זה לילד שלי. אולי אני אפילו אומר לו שהוא אוצר, שהוא מקסים ונפלא וחכם ועד כמה הוא ערך מוסף לחיי.
כלומר לא רק שלא אשחזר את איך שההורים שלי נהגו בי, אני אפילו אהפוך את זה למשהו טוב, וזה כשלעצמו יעזור לי לרפא את הפצע. זה יגרום לי להבין באופן חוויתי שכך לא מדברים לילד, ולהבין באופן עמוק שאומנם שמעתי את המשפט הזה אבל הוא לא נכון. אני לא מזדהה עם האמירות האלה יותר. לאימא שלי היה אסור לדבר אלי כך. היא חסרת המודעות, הבעייתית והלא בריאה, אבל אני בסדר. וכך דרך התהליך הזה מתרחש ריפוי של הילד הפנימי וחווית העצמי.
—
כלומר הריפוי של הילד הפנימי שלי… (וזו נקודה חשובה) קורה כאשר אני עצמי מפתח יחס אוהב ואוהד לילדי בהתייחס להתנהגויות שלו ובכך מתרחש תהליך של מה שלא קיבלתי אני נותן ובכך אני מפסיק את ההזדהות עם היחס הבעייתי שקיבלתי.