אז הכיתה היתה ט’ והמחנכת בשעת חינוך עשתה לנו פעילות חינוכית. היא מסרה לכולנו שלושה שירים ואמרה – “בחרו את זה שאתם הכי מתחברים אליו ולפי זה התחלקו לקבוצות…”
השירים היו – “אני שוכב לי על הגב” של יענקל’ה רוטבליט (ביצוע – אריאל זילבר), “יושב על הגדר” שכתב איינשטיין ו”אני ואתה” שכולנו מכירים כאני ואתה נשנה את העולם שגם אריק כתב.
ואני פוגש את חלקם בפעם הראשונה קורא את המילים ודי מהר מוצא את עצמי מתחבר לאני שוכב לי על הגב… חושב, חולם, הוזה… פעילות שמאוד אהבתי לעשות בתור ילד.
אבל המחנכת לא אהבה את זה. היא פשוט שטפה את הקבוצה שלנו באמירות כמו “איך זה מה שמעניין אותנו בחיים?! לשכב על הגב? ועוד בבטלה גמורה? ומה יצא מכם וכו”
אפילו אלו שישבו על הגדר נשטפו. אמנם קצת פחות… כי איפשהו הם “תמיד נמצאים בעיניינים”, ורק קבוצת ה”אני ואתה נשנה את העולם” זכו לכל התשואות שהרי הם “סיפקו את הסחורה” כמו שהמורה האמינה שנערים צריכים להיות – חדורי מוטיבציה לשינוי.
היא לא אשמה. היא לא הביאה אג’נדה מחתרתית או מטיפנית במיוחד. באיזשהו מקום היא עצמה היתה תוצר של דור ילדי הפרחים ואז בשנות השמונים עדיין אנשים האמינו בכוח של הקולקטיב ובצורך של כולנו לשנות ולשנות ולשנות. להיות חלק גם אם המשמעות היא קצת למחוק את העצמי.
כמה העולם השתנה מאז. היום דווקא האידיבידואל מקודש, העצמיות, הייחודיות והיום מדברים לעיתים בססמאות של “השינוי מתחיל בתוכי” ו”החיים שלי הם שיקוף של התודעה שלי” ועוד מיני אמירות.
אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. על עקרון ההתענגות הקיומית. על האמיתה הקיומית של “אני פשוט ישנו…
בלי תקוה ובלי יאוש, אני פשוט צופה, כמו תייר על העולם והוא כל כך יפה”. זה כמובן לא סותר אקטיביזם ורצון לשנות ולהשפיע ולהיטיב עם העולם, אבל זוהי כן אמירה בסיסית שאחד הדברים החשובים בחיים הוא לשמוח על עצם הקיום. שמחה קיומית. ואין הכוונה למעין אקסטזה או איזשהו הפי הפי ג’וי ג’וי… ממש לא. אלא לתחושה שיש מעין שיר בלב שמילותיו הן “ואו. איזה קיום מדהים! איזה כיף לי שאני חיי! איזה כיף לקום ליום חדש”
בספר “דברים שאלוהים רוצה שתדעו” מדברים הרבה על הצלחה. מהי הצלחה בחיים? ומיהו האדם המוצלח, ושם מוסבר שהצלחה בחיים היא כאשר אדם קם בבוקר, פותח חלון, לוקח מלוא ריאותיו אוויר, מחייך לעולם, לעצמו, ואומר בלב: “איזה כיף שאני חי”. זהו. זהו… לא יותר. והאדם הזה יכול להיות רווק ללא ילדים, ללא עבודה, עני ודל או שהוא יכול להיות מנכ”ל של חברה בינלאומית, אב לחמישה ילדים, אחראי על מאות אנשים ומקושר. אין זה משנה. עצם היכולת של אותו אדם להפריש הורמוני עונג בגופו נוכח המחשבה שהוא חי מעידה שהוא אדם מצליח בחיים.
כמה אתם מרגישים שפיצחתם את הקוד שנקרא “אהבה עצמית”? כמה אתם מרגישים שאתם יכולים להכיר בכך שאתם קיימים, באמת. לא רק כפונקציה כאנשי משפחה, כבעלי עבודה, כמשתתפים במרוץ… אלא מעבר לכך. שאתם פשוט קיימים ונהנים מכך.
אז אולי זה לא כל כך נורא לשכב לפעמים על הגב ורק לראות עד כמה החיים יפים?!